בן הזקונים של חנה מרים ויצחק (אייזק שמחה). נולד ביום י"ג בסיוון תרפ"ב (9.6.1922) בווינה, בירת אוסטריה. אח לרוזה, אליעזר (קורט), גיזה, ארתור ורגינה.

ברוך – שנקרא בפי כול בֶּנו – נולד למשפחה ממוצא פולני, מהעיר לודז', שהיגרה לאוסטריה בשנת 1910. גדל והתחנך בווינה וקיבל את חינוכו בבית ספר יהודי. בתקופת לימודיו בתיכון, שימש שוליית חשמלאי וזה לימד אותו את רזי המקצוע, העניק לו תעודה והעסיק אותו בחנותו.

ביולי 1938, חודשים אחדים לאחר האַנְשְׁלוּס – סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, הבין בנו בן השש-עשרה לאן נושבת הרוח וניסה להשיג דרכון כדי לצאת מהמדינה ולעלות לארץ, בדומה לאחיו אליעזר שעשה זאת שנים אחדות קודם לכן והשתקע בעפולה. בספטמבר 1938 עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער", באוניית מעפילים שהפליגה מטריאסט שבאיטליה. נקלט עם חברת הנוער בקיבוץ תל יוסף שבעמק חרוד ועבד בחקלאות.

הוריו עלו לארץ שנתיים אחריו, ב-1940, והתגוררו בתל אביב. אחותו רגינה נספתה בשרפה בהיותה כבת חמש. שאר האחים התפזרו בעולם ונתקבצו לבסוף באוסטרליה.

כמו רבים מבני היישוב העברי בארץ שהתנדבו לצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי ללחום בגרמניה הנאצית, וביתר שאת בקיץ 1941, בעקבות התקדמות הגרמנים לעבר תעלת סואץ, החליט גם בנו להתגייס. ב-7 באוקטובר 1941 התייצב במחנה הבריטי סרפנד (כיום: צריפין), צורף ליחידת תובלה ושירת כנהג וכמורה לנהיגה. בתקופה זו התגורר בתל אביב, ברחוב נחמני. באותה שנה נפטרה אימו ממחלה.

עם הקמת פלוגת ההובלה 468 (General Transport Coy. R.A.S.C.) באפריל 1942 הועבר אליה ולקח חלק במבצעים שונים.

בראשית 1943 קיבל בנו את אזרחותו הארצישראלית מידי שלטון המנדט. בהמשך אותה שנה נשלח עם יחידתו לאיטליה, נלחם במסגרת המחנה השמיני הבריטי ונפצע קשה בעודו רכוב על אופנוע. נלקח באוניית בית חולים חזרה לארץ ואושפז בבית החולים שבסרפנד. אשפוזו נמשך שנה תמימה ובמאי 1945 שוחרר משירות, מחמת מצבו הרפואי. לימים הוכר כנכה צה"ל.

את בלה, ילידת פולין, ותיקה ממנו בארץ בשנים אחדות, פגש בתקופת אשפוזו בסרפנד, עת באה לבקר את חברה המאושפז שהיה גם חברו. את הלהבה שניצתה ביניהם לא היה ניתן לכבות ואת הדרך המשיכו לצעוד ביחד.

בנו ובלה נישאו ב-26 באוגוסט 1947, והקימו את ביתם בבני ברק. כנהוג באותם ימים, גרו בשותפות עם עוד משפחה, ובהמשך שכרו לעצמם דירה בעיר. במרוצת השנים נולדו שלושת ילדיהם – חנוך, משה ומיכאלה. עם התרחבות המשפחה העתיקו את מקום מגוריהם לרמת גן, ובשנת 1971 עברו לראשון לציון, על מנת להתגורר בקרבת משפחתה של בלה.

בראשית חייהם המשותפים עבד כנהג מונית. בהמשך, נרשם לקורס מורי דרך, הוסמך כמדריך תיירים ולאחר קבלת רישיון ההדרכה מטעם משרד התיירות החל לעבוד בהדרכת תיירים. נמנה עם ראשוני מורי הדרך בארץ, ושנים רבות הדריך תיירים מכל העולם ב"רכב אשכול" המפואר שרכש. בנו הבכור סיפר על הגאווה הרבה שחש עת הגיע מדי בוקר לבית הספר ברכב השרד של אבא, בטרם זה המשיך לעמל יומו במסגרת חברת התיירות שעבד בה.

בנו ניחן בכישורים חברתיים מהמעלה הראשונה ובאופי רגוע ונוח. כאוטודידקט, הרבה לקרוא וללמוד באופן עצמאי, העשיר את השכלתו ותואר כבעל ידע כללי נרחב וכאיש שיחה מרתק. ניחן בכישרון נדיר לשפות וידע לדבר לא פחות משש: גרמנית, עברית, אנגלית, צרפתית, יידיש, ערבית – שפה שלמד לדבר לבד, ואף דיבר מעט איטלקית – שריד לשירותו באיטליה בתקופת המלחמה הגדולה. כדי לנצל יתרון זה, עבר בשנות השישים להדריך קבוצות תיירים באוטובוסים וכך הרחיב את מעגלי ההיכרות והלקוחות. הודות לחיבור הבלתי אמצעי שיצר עם התיירים שפגש, רכש לעצמו מכרים מכל קצווי תבל ושמר עימם על קשרים חמים, ובעיקר עם קבוצת תיירים מקהילת "בית שלום" בארצות הברית, שכל אימת שבאו לארץ דרשו שהוא – והוא בלבד – ישמש המדריך שלהם.

בנו אהב את הארץ והיה קשור למדינה בכל מאודו, נהנה לטייל באתריה ובשביליה חרף נכותו, והקפיד להנחיל אהבה זו גם לילדיו. בעיקר אהב את ירושלים, הרבה להדריך בה ורקם קשרים קרובים עם סוחרי השוק הערבים בעיר העתיקה. אלה וגם אחרים הפגינו את חיבתם כלפיו בהפקידם בידיו ממיטב המטעמים שבסחורתם, ובבואו הביתה, לאחר היעדרות ממושכת, נהנו מהם בני משפחתו שהמתינו לו בגעגועים והצליחו אף הם לחוש ולו במקצת את אווירת המקום ששהה בו.

במהלך השנים הרחיב בנו את קהליו ואת יעדי התיירות שהתמחה בהדרכתם, והחל להוביל גם תיירים ישראלים לסיורים וטיולים בחו"ל. חייו היו עשירים ומרתקים ובעשייתו הרבה תרם לחיזוק הקשרים עם יהודי התפוצות, לעליית קרנה של מדינת ישראל ולהפיכתה למעצמת תיירות.

בנו (ברוך) ויסמן נפטר ביום י"ד בתשרי תשנ"ט (4.10.1998), בשנת שבעים ושש לחייו. הובא למנוחות בבית העלמין "גורדון" שבראשון לציון. הניח אישה, שני בנים ובת ונכדים. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים "זכרך יהיה בליבנו לעד".

ספד לו הבן חנוך בהספד שירי: "אבא יקר, פגשת את אימא בבית חולים בסרפנד לפני חמישים וכמה שנים, / ובבית חולים בצריפין נפרדנו ממך לנצח, לפני כמה ימים. / היית מורה דרך וליווית תיירים בכל הדרכים שבארץ, / עכשיו אנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה על פני הארץ. // בן שש-עשרה עלית לארץ לבדך, ומאז כה אהבת אותה. / היית ב'עליית הנוער', בקיבוץ ואחר כך באיטליה, עם הצבא הבריטי / שם נפצעת וחזרת לארץ כדי להחלים ולהתחיל בחיים חדשים – / תחילה כנהג, ואחר כך כמורה דרך לתיירים באתרים ובכבישים. // אלפים רבים שמעו ממך על הארץ ועל נפלאותיה, / בזכותך הם חזרו לארצם עם זיכרונות נעימים וסיפורים מרתקים. / ובין נסיעה לטיול ובין מקום לאתר / דאגת שגם אנו, ילדיך, נכיר ונאהב את הנחל וההר. // ימים רבים חיכינו לך שתחזור מהמסעות הארוכים, / עכשיו יצאת לנסיעה ממנה לא שבים. / המרחק בינינו יהיה תמיד קצר, סע לשלום אבא יקר."

בנו (ברוך) הונצח ביער בצפון הארץ הקרוי על שמו, ובפארק רבין ("היער הקסום") שביער הקהילתי במגדל העמק.